<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יוחנן בן ברוקה</h1>
<h2>דף פו:</h2>
לא תחנם נמי כיון דכתיב [דברים ז'] לא תחוס עיניך עליהם הרי הזהיר עליהם שלא ירחם עליהם. אם כן לא תחנם למה לי. שמעינן מינה לדרוש את התיבה בכל ענין משמעה, בין במקרא בין במסורת. וכל מום לא יהיה בו. אם להזהיר שלא יטיל מום בקדשים בידים, ליכתוב בהדיא כל מום לא תעשה בו. הואיל וכתב לא יהיה משמע שיזהיר שלא יהא בו מום אפילו על ידי הגרמה. והא דקא דרשינן יְהַיֶה, דאי במקרא קא דריש יִהְיה הוה אמינא ינעול דלת בפניו ויתן לפניה מזונות, [וכן] יזהר שלא ילך במקום שיכול להיות בו מום, כגון בין הזכרים המנגחים וכיוצא בו. הילכך אהני יְהַיֶה, [לומר] בלבד שהוא לא יגרום לו. [לפיכך] אין לחוש אם מעצמו הולך במקום שיפול בו מום. גבי נזיר דדרשינן מגלח כמתגלח לא יעביר. כיון דכתיב יעבר וקרינן יעבור ולא קרינן לא יעביר דמשמע הוא עצמו, וכתיב יעבור דמשמע אתער, הרי כל מי שמעביר התער קרינא ביה לא יעבור. שהתער עובר בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים. וההוא דתשלומי נזקו בכלל ישלמנה ישלימנה, דכיון שמשלם שויה בתשלום, ושלם את הנבילה בשויה, הרי השלים התשלום. וההיא דלמען יִלְמְדון דקרינן יְלַמֵדון, דמשמע שיוכל לדבר המקרא, והמסורה משמע לימוד, וכיון שכבר כתב ישמעו היינו לימוד דאפילו אם אינו מדבר משמע, וכתב וילמדון, כלומר אותה שמיעה שיְלַמְדו ליראה אותו, חובתן לעלות כשיוכל לומר לאחרים. ואגב אורחיה דקרא אשמועינן דהמלמד את אחרים (ולמד) [ילמד] הוא עצמו תחילה, ואחר כך לאחרים. וההיא הנביא הכל בכלל לא ישמע אפילו הוא עצמו. ואם הוא עובר על דברי עצמו, מאיזה טעם יצא מכלל עונש. הילכך דרשינן ישמע בכל ענין שמיעה, למי שמסרב על מה שנאמר לו. הרי כל אלו בכלל ישמע אחד.
עוד נחזור לשנויי רומיא דרמינן. דרבי יוחנן בן ברוקה דדריש כפות קרינן לשני כפות, אחד ללולב ואחד למקדש. והכא גבי פריה ורביה אי לאו דעל שניהם הוא אומר פרו ורבו [היה] מודה, כיון דכתיב "וכבשוה" הוה משמע דאיש דוקא מצווה ולא האשה. ולא קשה, אפילו אי כתיב וכבשוה איכא למימר דמודה רבי יוחנן בן ברוקה כיון דאיש דרכו לכבוש ולא אשה, ודאי אשה לא מיפקדא. כההיא דעמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, דדרשינן "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", איש דרכו לקדם ולא אשה. אפילו לאשה משום "כל כבודה בת מלך פנימה" כדאיתא בפרק הערל [יבמות ע"ו ע"ב]. הילכך כל שכן לענין מלחמה. והא דכתיב מסורת, איכא למימר שבאותה ברכה גזר הקב"ה שיהא האיש כובש ומושל על האשה כמו שפירש לבסוף והוא ימשול בך. אבל כפות דקרינן סבר רבי יוחנן בן ברוקה, כיון דכפת אהני לכף אחד ולא שנים, אם כן ליכתוב "כף תמרים". מאי טעמא כתב כפת וקרינן כפות שמע מינה לשני ענינים, כפות. וכל אחד בכף, אחת ללולב ולמקדש.
והיינו נמי טעמיה דרבי עקיבא, דליכתוב קרא "על כל נפש". מאי טעמא כתיב נפשות, אלא לדרוש קרא ומסורה. קרא לשתי נפשות ונפשת לשיעור אחד. דאי כתב "נפשת" וקרינן נפשות ליכא דפליג ברביעית דם שיצא משני מתים, וכל שכן ממת אחד דהיינו נפש דרביעית דם הוא שיעור נפש. וכן נמי אי [כתב] "נפש" דכולי עלמא נפש אחת אין ולא שתי נפשות. השתא דכתיב "נפשת" לשיעור נפש אחת כדברי הכל. מיהו בשיעור הבא משנים פליגי. לרבנן נפשות עיקר, ונפשות דקרינן נפשות דעלמא, דהכא כתיב בנזיר "על נפש מת" וכי הדדי ניהו, ש"מ דנפשות דהכא אעלמא קאי.
אבל ההיא דְיִטְמ0א, יְטַמֵא דדריש רבי עקיבא במסורת, התם כדקתני טעמא דרבי עקיבא דהיכא דמוכח דרשינן למסורת. ואע"ג דיִטְמ0א [משמע] לטמא את עצמו ולא אחרים, כיון דאשכחן כמה יטמא שמטמא אחרים [כגון] יטמא שבעת ימים דכתיב גבי נוגע במת [במדבר י"ט], והוא מטמא אחרים, אף גבי כלי חרס כיון דמצי למיכתב "טמא" ומשמע טומאה כל דהו, וכתב "יטמא" ש"מ דלדרשא [אתא] מטמא אחרים ולא משום מסורת, ובכלל זה נמי "שכבתך" "שכיבתך" משמע. וכן לא תִשְכב לא תִשַכב [משמע] בין שבא על הזכור והביאו עליו. וכן אם בא על הבהמה והביאה עליו הכל נקרא שכיבה. ואין שינוי במקרא ומסורת אלא הכל במשמע. וכן פירש ריב"א הלוי.
וההיא דזקן ממזר לאו משום דקסבר רבי עקיבא דמשום הכי ממתינין עד הרגל משום דכתיב וְיִר0או, ודרוש וַיַרִאו. דהא מדאמר לו רבי יהודה וכי נאמר ויראו ויראו והלא לא נאמר אלא וישמעו ויראו. ש"מ דלאו מויראו דריש אלא מוכל העם. בזמן שכל העם יראו דהיינו ברגל. וא"ל רבי יהודה אין מענין דינו של זה לאחר שנגמר דינו למיתה אלא שולחין וכותבין לכל המקומות. מכלל דאי לאו עינוי הדין הכי עדיף בזמן הרגל שכל ישראל שם. ומפני שאין עינוי דינו וכולם ישמעו. והא בבגדו בה, דפליגי רש"י ורבינו תם בפירושם על פלוגתא דרבי אלעזר ורבי עקיבא כדאיתא בפ"א דקידושין [י"ח ע"ב] ובבכורות בפרק כל הפסולין [ל"ד ע"א], דרמינן דרבי אליעזר אדרבי אליעזר. דמסקינן למימרא דרבי אליעזר יש אם למקרא סבירא ליה ורמינהו בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר כיון שבגד בה אינו רשאי למוכרה. אלמא לרבי אליעזר אם למסורת אית ליה. לא קשה מידי דרבי עקיבא איהו בתר מקרא אזיל. אלא אפילו לפי גירסת קידושין דגרסינן איפכא דרבי עקיבא כיון שבגד בה קאמר. אפילו הכי לא קשה דהכא בבגדו דריש במסורת משום דוחקיה דקרא, דכל מקום בתורה במקום בגידה שאדם בוגד, לעולם בי"ת סמוך. כגון ובאשת נעוריך אל תבגוד [ישעי' מ"ח]. בגדתה בה [מלאכי ב']. כל ריעיה בגדו בה [איכה א']. בגדו בי [הושע ו']. בגדתם בי [ירמיה ג']. אע"פ שראש הפסוק "בגדה אשה מריעיה", סופו "בגדתם". אבל לענין פריסת טלית שייך "עליה" [כדכתיב] [רות ג'], "ופרשת כנפיך על אמתך". הכי נמי דרש לקרא כפי המסורת, כמו בְב0גדו בה. שאף בבגדו כמו בְב0גדו כמו ויהי בש0כבו [רות ג'] כמו בשַכבו. בש0כְב0ה ובקומה [בראשית י"ט]. הילכך ליכא למיפרך מידי.
ובירושלמי דקידושין [פ"א ה"ב] תני רבי שמעון בן יוחאי אומר כשם שאינו מוכר לשפחות אחר אישות אף לא שפחות אחר שפחות. מאי טעמיה דרבי שמעון בבגדו בה, פעם אחת הוא בוגד ואינו בוגד פעם שניה. מאי מקיימין רבנן טעמיה דרבי שמעון כיון שפירס טליתו עליה עוד אין לאביה רשות בה. ורבי שמעון סבר דמקרא ומסורת כי הדדי נינהו לא סתרן אהדדי דרשינן קרא כמסורת [וכמקרא]. דשפיר משמע בבגדו הכי והכי. והאי דקאמר רבי שמעון בכיצד צולין [פסחים פ"ו ע"ב] יכול יהא הפסח נאכל בשתי חבורות ת"ל בבית אחד קרי ביה בבת אחת. ויש אם למסורה, לאו משום דהכי כתיב בבת אחת, ומסורת זו משונה משאר מסורות. אלא על כרחיך כיון דקשיין קראי אהדדי, כתוב אחד אומר על הבתים אשר יאכל אותו בהם, וכתוב אחד אומר בבית אחד יאכל, סבר רבי שמעון דהאי בתים בתים ממש דהיינו מקום דבית מקום הוא. הילכך בתים אשר יאכלו בהם משמע האוכל אוכל בשני מקומות. ומה אני מקיים בבית אחד יאכל, על כרחין בחבורה אחת, וכאילו כתיב בבת אחת. משום דבתים משמע דידהו מקומות.
ורבי יהודה סבר איפכא דבית משמע מקום שפיר. אבל בתים משמע חבורה כיון דכתיב בתים היינו בת כל [מקום] שנכתב אחת, דהיינו חבורות ובכי האי גונא דכתב בית ביו"ד סבר רבי יהודה דאין כאן מסורה אלא מקרא. הילכך אזיל הכא בתר מקרא. אבל יֵר0אה, דיִרְאֶה נמי כתיבי האי כי האי ופטר סומא באחת מעיניו מן הראיה כיוחנן בן דהבאי דאמר משמו, וכל ישראל ישמעו ויראו לא דמי ראייה ליראה, אבל יראה ייראה תרוייהו ראייה משמע. והא דלא בעי רבי יהודה הדר באתרוג היינו טעמא משום דלא כתיב בהדיא ולקחתם אתרוג הדר אלא פרי עץ הדר, ואיזהו פרי מצוה אין לומר תפוח או פריש או רימון ובלבד שיהא פרי, דרבי יהודה נמי אעץ שטעם עצו ופריו שוה סמיך. ופלפלין לא, דלא מינכרא לקיחתו ורחמנא אמר פרי אחד ולא שנים. מיהו לא מסתיים קרא שפיר לפסול פלפלין דפרי אפילו טובא משמע. דלא מצינו בתורה פירות בשום מקום אלא פרי. ולשון חכמים פירות. ומדהוה ליה למיכתב "פרי עץ יפה". כדכתיב זית רענן יפה פרי תואר. וכתיב נמי יפה ענף וחומץ מיצל וכתיב הדר ש"מ דהדר באילנו משנה לשנה אתא. והאי דקרינן הדר מודה רבי יהודה דלמצוה בעי קרא הדר. ולא משום ואנוהו לחוד, דהא כל המצות כולן בעינן נוי. אלא הא קמ"ל דמצוה מן המובחר בהדר בהדיא. מיהו לעיכובא לא מעכב. דאי כתיב ודאי אתרוג הדר פשיטא דיבש פסול. אבל השתא דלא כתוב אתרוג אלא דמדרשא קאמר יהבינן לאתרוג מדרשא דהדר למדרש הַד0ר לא פסלינן ליבש. ודמי להאי דתנא [יומא ה' ע"א] שאם עשאן לסמיכה ולתנופה שיירי מצוה כאילו לא כיפר וכיפר. אע"ג דמצוה היא, משום דבקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב. ובשאר מצוות אפילו לא שנה עליו הכתוב מעכב. הילכך כיון דלא בהדיא "אתרוג ה0ד0ר". אלא מ"הדר" מרבינן ליה. אע"ג דמצי למיכתב "יפה" לא מעכב. כיון דעיקר [הדר] דכתיב למילף אתרוג [קא] אתא. וה0ד0ר דקרינן למצוה. ותרוייהו דריש רבי יהודה ואפשר לקיים שניהם. מיהו רבנן דפליגי עליה נפקא [להו] מפרי עץ ממש. ואייתר "הדר" לקריאה ולא למסורת. הילכך יבש פסול. ורבי נמי דנפקא ליה אתרוג ממסורה דהדר [סוכה ל"ה ע"א], עיקר דרשה בקריאה דבעינן ה0ד0ר. מיהו כיון דכתיב "הדר" והוי מצי למיכתב "יפה" כמו שכתבתי, ואתרוג נפקא לן מפרי עץ שטעם עצו ופריו שוה, דרשינן נמי הַד0ר דלא תימא פלפלין. ומדהוה ליה לקרא למיכתב אתרוג בהדיא וכתב הדר שמעינן מינה דהדר מעכב. ומדהוה ליה למיכתב "יפה" לדרשה דהַד0ר ואתרוג וה0ד0ר לעכב שפיר נפקא לן מהתם.
ורב סבירא ליה לענין אשם תלוי חתיכה אחת משתי חתיכות, ונפקא ליה ממצות דקרא. ולענין מילה דריש מסורת וַתַקח וַתכְרות, התם נמי אי לאו קרא ואתה את בריתי תשמור [דמשמע] דומיא דאתה ולא אשה, הוה דריש ותכרות ותקח. והשתא דכתיב בהדיא ואתה "ואתה" דכוותך, על כרחך קרא דחיק ומוקי נפשיה. והא דקרינא ותקח ותכרות, לאשמועינן כל מי שהמצוה נעשית על ידו נקראת על שמו וכאילו הוא עצמו עשאה. כד"א ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל קברו בשכם ואע"פ שהן [רק] גמרו המצוה נקראת על שמם [סוטה י"ג ע"ב]. וכ"ש המתחיל והגומר. והא דרב הונא דסבירא ליה נמי דרב לענין חתכה משתי חתיכות, איכא למימר, לאו משום דקסבר ליה כרב יהודה אמר ואליבא דרבה דפסק טעמא משום מצוות. אלא סבר ליה כרבי זירא [כריתות י"ז ע"ב] דמפרש טעמא, דרבי זירא אמר רב דחייב על חתיכה [אחת] משתי חתיכות אבל חתיכה אחת כעין שתי חתיכות פטור, משום דחתיכה אחת אפשר לברר איסורה. אי נמי כרב נחמן דמפרש טעמיה דרב משום דשתי חתיכות איקבע איסורא וחתיכה אחת לא איקבע איסורא. דאי סבירא ליה לרב הונא משום מצוות היה לו לחייב בין ספק חתיכה אחת משום מסורת, ובין ספק שתי חתיכות מטעם קריאה, [דקרינן] מצוות כדאמרינן גבי מצת מאפה תנור. והא דקאמר רב הונא לענין בודקין למזונות משום "פרוש" בשי"ן אלמא דריש מסורת. ואמאי לא דריש נמי בסמ"ך דאם כן קשיין אהדדי מסורת ומקרא. משום סיפא דקרא דכתיב כי תראה ערום וכיסיתו לאלתר [משמע]. ש"מ דיש חילוק בין מזון לכסות. ורב יהודה משמע ליה מקרא דפרוש בסמ"ך לטעמיה דאמר נמי גבי חתיכה מצוות קרינן. וכי תראה, לכשיראה לך. ותו דקא אזלי בתר סברא ולפי סברתן מוקמי לקראי.
